עוד בתקופת שושלת טאנג בסין, אנשים השתמשו בציורים על נייר לקישוט קירות. באמצע המאה ה-19, וויליאם מוריס האנגלי החל בייצור המוני טפטים מודפסים, מה שהוליד טפט מודרני. עם הזמן, התפתחות הטפטים המשיכה להתפתח לצד הכלכלה והתרבות העולמית, מתקדמת בשלבי הנייר, הצביעה על נייר, נייר מוקצף, נייר מודפס, נייר בולט ונייר יצירה מיוחד.
הטפטים המוקדמים ביותר נוצרו על ידי צביעה או צביעה של דוגמאות שונות על קירות. למרות שהם בעלי אפקט פסיכדלי מסוים, הם היו מוגבלים ליישומים דקורטיביים במקומות-יוקרתיים כגון ארמונות מלכותיים. רק בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים נכנסו הטפטים לבית באמת, יחד עם חומרים דקורטיביים אחרים.
שנות ה-80 היו תקופה של פופולריות נרחבת לטפטים. "טפט", הידוע גם בשם קצף בולט מסך-, כולל הוספת חומר מקציף לחומרי הגלם והפעלת טמפרטורות גבוהות במהלך תהליך הייצור, מה שגורם לחומר התפיחה לעבור תהליך "תסיסה". לטפט המתקבל יש מרקם גבשושי ותחושה רכה. סוג זה של טפט מציע אפקט תלת מימדי חזק,-המשפר את תחושת המרחב בחדר. עם זאת, גם החסרונות שלו ברורים: הוא אינו עמיד- בפני שחיקה, נשרט בקלות ומוכתם בקלות. טפט קצף הוסר בהדרגה, אך עדיין ניתן לראות אותו על תקרות בחלק מהחדרים.
כאשר טפט ויניל הוצג לראשונה, טפט משיי ומבריק היה פופולרי. מאוחר יותר, ככל שהטרנדים בעיצוב הבית השתנו, טפט מט (דמוי בד) הפך בהדרגה לטרנד. הצבעים והדוגמאות האקספרסיביות של טפט הפכו יותר ויותר מושכים את הצרכנים, ועוררו תחרות עזה בין היצרנים הגדולים.
בסוף שנות ה-80, עם התפתחות תעשיית הפלסטיק, צצו טפט ויניל כחלופה לטפט קצף. סוג זה של טפט, ללא קצף, יש מרקם קשה יותר, באופן משמעותי לטפל בחסרונות שלו. הוא עמיד למים, עמיד ללחות-, עמיד ומציע הדפסים מעולים ומרקמים מובלטים, המאפשרים מגוון רחב של עיצובים ודוגמאות. הצבעים האקספרסיביים והמעשיות שלו חוללו מהפכה בטפט. טפט ויניל מהווה כ-70% מהשימוש העולמי. מסוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000, טפטים עם מרקם דמוי בד הפכו פופולריים.
בסין, הטפט התחיל מאוחר יחסית. משנת 1976 עד 1986, הוא שימש בעיקר במסעדות ובתי מלון יוקרתיים. משנת 1986 עד 2001, טפט קצף היה המגמה העיקרית, שהגיע לשיאו בשנת 1992. עם זאת, עקב בעיות איכות, נתח השוק שלו ירד לאחר מכן.
